seaside-371229_1920

חומות של תקווה

שמי יאיר.
נכון, אמנם אני לא השחקן טים רובינס, ואולי גם לא מגנט קולנועי כמו מורגן פרימן אבל בהחלט זכותי להעריצם על משחקם בסרט האהוב עליי מכל "חומות של תקווה".
לראשונה בחיי, זהו הסרט הראשון ששבה את ליבי והצלחתו הרבה מכל הייתה, כשצפיתי בו מההתחלה ועד הסוף ברציפות מבלי רצון לנטוש כמו "כיסה מפלט" כבשאר הסרטים. 
החוויה הקסומה הזאת קרתה לי בגיל 13, ומאז, ועד היום, חברות עד קץ, אהבה שאין כמותה, מושא הערצה וחבל תבורי קושר אותי לפסיכולוג הטוב ביותר שלי הנושא את השם "חומות של תקווה".
מה יכול להיות יותר יפה מחברות בין שניים אשר אחד תומך בשני? כיצד חומות סגורות וגבוהות של בית כלא הן בעצם התקווה והאור שהאחד מעניק לשני? אלא שעבורי אלה היו אותן חומות של אי שקט, היסח דעת, רעש מחשבתי, ותסכול אחד גדול מתמשך, לחומות של תקווה שיום אחד, אצליח להתגבר ולמתן את הפרעות הקשב והריכוז.
כדבריי אנדי דופרין (טים רובינס) לרד (מורגן פירמן):"או שאתה מתחיל לחיות, או שאתה מתחיל למות"… יש משהו שמעבר אלייך והוא התקווה. נאחזתי בכל כוחותיי, ואף בכיתי בכל דמעותיי כי ידעתי והרגשתי שהיום המיוחל יגיע. החלטתי כבר אז בתחילת נעוריי, שאצלח את דרכי, עם, ולמרות ההפרעה הזאת.
דיברתי עימה, ולחשתי לה: "את לא אויבת שלי, אני איתך בטוב וברע לפחות עד אשר נתגרש באופן מזורז…" האמינו לי, לא צריך לסיים סמינרים בחינוך, ולא צריך תאר פילוסופי, אלא פשוט לצאת עם האמונה ופשוט ולאמץ לליבנו את אותן חומות של תקווה.
שלוש מילים ומשמעות לכל החיים. שאלתי עצמי לא פעם: "איך יתכן שאולם קולנוע מאיים עלייך"? איך ייתכן, שההפסקה בסרט הינה החלק האהוב עלייך? ואיך ייתכן, שסדרן מקומות האולם כבר מתקנא בך על היותך בקיא במבנה האולם על כסאותיו ובעיקר על יציאותיו? ואם, יום אחד ואגלה שיש רגשות למכשיר אלקטרוני, ודאי שתהיה זו הטלוויזיה שכבר קיבלה ממני שיגעון דפרסיה על החלפת ערוצים מהירה וחסרת שליטה.
כאילו קול ערוץ מתחנן אומר לי:" בבקשה תן צ'אנס של לפחות 10 דקות רצוף.." זה המקום להגיד, שגם לא הייתה ממש תחרות כלכלית בין הערוצים השונים על רכישת ליבי שכן אף לא אחד מהם זכה לסקרנותי.

רק ערוץ אחד קיבל ממני מחמאה מהמשפט התנכ"י שחיפשתי אתונות ומצאתי מלוכה, והוא כמובן ערוץ ההיסטוריה. מתבקש שאחזור לאופטימיות בה פתחתי, וחיוך ענקי עולה לי עתה כי גם מישל פייפר יכולה לטפוח לה על השכם על אשר שבתה אותי בסרטה "סיכון מחושב" כמו את שאר כיתת הקשב והריכוז שלה, אשר מהם סחטה ברגישות גדולה עד אין קץ את לימון כשרונם. לימים, כשבגרתי, נחשפתי לסיפורו מעורר ההשראה של אמנון שרון בעת שירותי הסדיר ביחידה לאיסוף מידע בחיל המודיעין.
אמנון, היה קצין מילואים בחטיבה 179 של השריון, וביומה השני של מלחמת יום הכיפורים נשבה על ידי הסורים ברמת הגולן. לפי עדותו, שאותה גם העלה בספרו "שפוי בדמשק", רק דבר אחד החזיק אותו בשפיות כנגד הייסורים שעבר בשבי הסורי והוא, יכולתו לדמיין ולחלום את כל אשר חפץ.
אמנון, דמיין שוב ושוב את החזרה שלו מהשבי לחיק משפחתו. אמונתו בסוף הטוב נתנה לו את הכוח לשרוד את השבי.
הדמיון המודרך שאמנון סיגל בשעות המשבר, היה לי כמורה דרך למופת גם בדרכי. בעזרת סיפורו של אמנון, וכצעד שני לסרט "חומות של תקווה", המשכתי להעז ולהרשות לדמיון שלי לעבוד שעות נוספות, ולספר לעצמי שוב ושוב שהשקט, הרוגע, והריכוז בביצוע משימה מנטאלית ארוכה בוא יבואו.
פיללתי, וייחלתי להתגשמות משאלותיי.

שלכם, יאיר

שתפו את המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב skype
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב print
שיתוף ב email
סגירת תפריט
×
×

עגלת קניות

עגלת קניות