hiding-1209131_1920

להסתיר להסתיר ולהסתיר

מי מאתנו לא מסתיר את אשר הוא מתבייש בו? ראיתי בהפרעת הקשב שלי חולשה, מפני שההשלכות שלה היו על מישורים מגוונים בחיים.
סף התסכול שלי היה מלכתחילה נמוך, והניסיונות להדחיקו היו מרקיעות לשחקים.
הרצון להסתיר שחס וחלילה אף אחד לא יעלה על "הבעייה שלי" היו משמעותיים.
היו לי חרדות ופחדים שמא ההפרעה הזאת תמנע ממני להגיע לשאיפות המקצועיות שלי בחיים, ואוי ואבוי אם מישהו בעל עמדה יבטל את מועמדותי למשרה או תפקיד בגללה.
לכן, בלתי נמנע היה, שאנסה בכל כוחותיי לבצע הסתרה בנסיבות הללו. יותר מכל, אותה תחושה של עצב, תסכול והתביישות ליוו אותי השכם וערב והיו לי לבסוף גם המכרים הקרובים ביותר, שלא כל כך הצלחתי להיפטר מהם למרות רצוני.
ואז הבנתי עוד משהו בחיים. לעולם לא אוכל להתנתק מהדברים הפחות נעימים והשליליים יותר או השליליים פחות כי הם כבר חלק מתעודת הזהות הפנימית שלי. אז החלטתי להתיידד עימם בגבולות מוסכמים. לדעת לקבל את עצמך כפי שאתה, זה עדיין לא תמיד מאפשר לך לחשוף את כולך.
ניצבתי במצב דיי מביך באופן אישי, כי מצד אחד בקו האישיות שלי אינני ביישן, ההפך הוא הנכון. אבל מצד שני, האנרגיה שהשקעתי בלהסתיר את החולשה שלי הייתה יכולה להביא כל אחד מאתנו (וגם הפסימיים שבנינו) לתקוע דגל בפסגת הר האוורסט. ולימים, בהיותי כבר בוגר, במסגרת מחקריי הפרטיים, למדתי את תכנית ההונאה המצרית ששירתה את ההפתעה האסטרטגית של מצרים במלחמת יום הכיפורים. ואז הבנתי שאולי בגלגולי הקודם אני בעצמי הייתי קצין מודיעין מצרי שהשתלם בברית המועצות ולמד את נדבכי ההסתרה. בסוף,
זו אותה פרקטיקה של הסתרה החל מהאדם הבודד, ועד למערך הגדול של ארגון או מדינה. לצד זאת, ניסיונות ההסתרה שלי לאורך השנים, לעיתים גם גרמו לי לטוב.
כי היה לי כיף לרגעים ספורים לדמיין עצמי בסיטואציות בהן נאלצתי לבצע הסתרה, איך זה לחוש כאדם המשוחרר מבית הסוהר הרגשי הזה? איך זה לחוש כפרפר צבעוני יפה כנפיים, מלא ביטחון עצמי בנראותו ובצורת מעופו השובבנית? איך זה לחוש שהמחשבה כולה סרה לפקודתך ולא נוטשת לטובת מחשבה אחרת הקופצת בטרפולינה המחשבתית הלא נרגעת הזאת? וכפי שתמיד אני מאמין שבכל דבר ניתן למצוא גם את הטוב שבו, כך באופן לא מתוכנן, עם השנים פיתחתי יכולת לזהות אינטלגנציה של המי ומי שעמד מולי.
להבחין כמה מהר הוא יעלה עליי? אם בכלל? רק שלא יגייסו אותי עכשיו לחקירות…ובשירותי הצבאי, אלו היו רגעי שיא בלתי נשכחים. כחלק מההכשרה הצבאית, ערכנו תרגילי הסתרה והסוואה בשטח.
למדנו לדבר בלחש, להסוות את גופינו, ולבצע תרגולים כרוחות רפאים. פעם אחת שזכורה לי במיוחד קיבלתי ציון הסוואה של 100 מהמפקד כי בתרגיל המסכם הוא ממש דרך עליי מבלי לשים לב שאני חפור בבור תחת רגליו המכוסה בתכסית השטח הטבעית אשר ממנו הפקתי מודיעין לצורך התרגיל. ואז אמרתי לעצמי כבר באותו רגע, מה זאת ההסוואה הזאת לעומת מאמצי ההסתרה שאני צריך לבצע ביום יום? מאותה תחושה גם, היה לי חלום תמידי שהתנגן לא רק בלילה אלא גם בשעות האור, והוא, התקווה האין סופית שיום יבוא ויגידו לי: יאיר, זה בסדר, אין צורך למשחק השיקספירי, אנו יודעים מי אתה ולאיזה אשת קשב וריכוז את נשוי, ניקח אותך אלינו גם איתה…" ובמילות סיום אלה, אני מאחל לכם את כל הטוב שבעולם,
שלכם יאיר.

שתפו את המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב skype
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב print
שיתוף ב email
סגירת תפריט
×
×

עגלת קניות

עגלת קניות