עיצוב ללא שם (1)

יאיר אתה בכלל לא איתי

אבוי לי כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה: "יאיר אתה בכלל איתי"? או את המשפט: "אני מדברת מדברת ואתה בעולם משלך…" אז אני מודה, בכנות וביושר שהכל אמת. זה קרה לי עם כל מי שסבב אותי,
בני משפחה, חברים, וכן לעיתים גם בעבודה. למזלי, כולם ללא יוצא מן הכלל סלחו לי!
הריטואל הקבוע היה, שמייד התנצלתי על "חוסר הקשב", ומאידך, ניסיתי לשכנע שהתופעה נגרמת לא מזלזול או חוסר התעניינות במלל, או חס וחלילה מאגוצנטריות מחשבתית, 
אלה זה נובע כתוצאה מקישור מחשבתי לנאמר באותו רגע עם תופעות , מקרים, היבטים שהתרחשו בעבר הקשורים לנושא הנידון. גם אומר, בווידוי מלא, שלעיתים בלבלתי את עצמי בדיעבד.
שאלתי את עצמי כיצד קורה שפעם אחת אני יכול לקטוע אדם באמצע דבריו, ומצד שני אני יכול לנדוד במחשבות ורק לבהות בעיניים של העומד או העומדת מולי כשמדברים אליי? 


חבל שזיגמונד פרוויד לא ישב עימי אף פעם לקפה, מי יודע כיצד הייתי מאתגר את הפסיכונאליזה שלו ואולי בכלל היה אומר לי שהתת הכרה שלי השתלט על המודע באופן טוטאלי עד כדי כך שהייתי מקיש בדלתו של אסי דיין ומבקש כמה מילות נחמה על דף…. במקרים שנדדו מחשבותיי תוך כדי שיחה, דווקא הרגשתי שליו יותר ובטוח לעומת המצבים שנדחפתי באמצע שיחה בשל החרדה שמא אשכח את כל מה שיש לי לומר.
ושוב גם פה, אנו חוזרים לעניין הנימוסים. כי זה מאד לא מנומס שמדברים איתך ואתה "בעולם שכולו טוב". 


הייתה לי חברת נפש מיוחדת, שתמיד אמרה לי כאשר דיברה עימי ואני בשלי, "למרות שאני הקורבן פה כי אתה בכלל לא מקשיב והאנרגיה שלי יוצאת לריק, אולי העולם ירוויח מהמחשבה הנודדת שלך דבר יקר ערך… לכן, אני מרשה להקריב עצמי למדע…." אבל עוד יותר מעניין הדבר, שגם כלפיי אני נוהג כך.
כמה פעמים מחשבה שלי נעלבה ממחשבה אחרת שקמה על הריסותיה, אין ספור. אם למחשבות היה פה ודיבור, בטח היו מרכלות עליי ומוציאות דיבתי על כך שבטעות וללא דרך מוצא נקלעו לבין אזניי . חינכתי את עצמי להיות מודע לעניין הזה, ובכל רגע שהרגשתי שאני מתחיל לנדוד במחשבה באמצע שיחה, אמרתי למחשבותיי, שבצר לי, ברגע זה בדיקת הגבולות לא מאפשרת יציאה מהטרמינל המוחי.
הצלחתי להוכיח לעצמי שעצם המודעות היא כבר 50% בדרך להצלחה ולשליטה, ה- 50% שנותרו הם ההתמדה, הרצון והיישום. 


היותר מדהים הוא, שדווקא אלו שלא הכירו אותי וחשו כי בשיחה עימם אני מפליג במחשבותיי למחוזות שייתכן ואף קולומבוס היה מתקנא, חשו לבטח כי מי יודע עד כמה הרגיעות והשלווה מאפשרים לי כך לנהוג, כאשר בדיוק ההיפך הוא הנכון, בעוד הסערה המחשבתית הפנימית רקדה טנגו ללא הפסק.
הפיצוי לאותם אנשים שבאו במגע עימי היה ללא ידעתם בחלומות שלי. בהם, הכל עלה שוב, מילה במילה לפרטי פרטים ולכן קרה לי לא אחת שהתקשרתי לחלקם ואמרתי:" בקשר לעניין שדיברת איתי אתמול, אז אני חושב….. תשומת הלב הגיעה ממש כמו עיכוב טיסה רק שלמזלי לא נאלצתי לשלם פיצויים… למילות סיום, כי תמיד אסיים באופן אופטימי, תיזכרו קצת בי כשתתקלו בסיטואציות שכאלה.

שלכם, יאיר.

שתפו את המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב skype
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב print
שיתוף ב email
סגירת תפריט
×
×

עגלת קניות

עגלת קניות